כבר לא הולכים לאיבוד דרך מרפסת
מספר תובנות על המרפסת אז והיום
מרפסת ( בלשון חז"ל: גזוזטרה ) היא אלמנט בנוי הנפוץ במבנים רבים, הבולט ממנו כלפי חוץ. המרפסת נתמכת על ידי עמודים מתחתיה או נתלית בזיז ( מרפסת תלויה ) והיא תחומה בצידה החיצוני על- ידי מעקה. בראייה אדריכלית, המרפסת מהווה מקום שהוא בתווך בין פנים לחוץ וכן אלמנט חשוב בחזית המבנה ( מתוך ויקיפדיה ).
בחברה מסורתית, המרפסת או הגג משמשים למקום בו נשים עולות ומסתכלות על החוץ, מקום שהוא גם מוסתר וגם פתוח לעולם ( בסרט וואג'דה למשל ) ויש עוד שפע של דוגמאות.
התקופה הזו העלתה בי זיכרונות רבים על מרפסת ילדותי, הורדתי מהמדף הכי גבוה בבית, את קופסת התמונות מהילדות והתחלתי לחפש צילומי מרפסת והיו לא מעט.
בהתחלה זה נראה לי מגוחך. מה למרפסת ולמה שקורה עכשיו? מאיפה הגיע הצורך הזה? הדחף לקחת סולם לטפס עד השלב האחרון ולהוריד מהמדף את התמונות האלו?
נתחיל עם זיכרון שמתחיל בילדות, להורים שלי היה בית עם מרפסת מאוד גדולה שהייתה מקום ליצירת חוויות ואירועים.
ימי הולדת, גיגיות מלאות במים בימי הקיץ, מפגשי משפחה וחברים, לשבת ולקרוא, יש לי תמונה של סבתא שלי יושבת ונהנית מהשמש, אני מצולמת עם רובה של אבא שלי, שחזר משירות מילואים, היה שולחן פינג-פונג וכל הזמן הגיעו חברים לשחק.
כל שנה אבא שלי בנה סוכה ואפילו היו מגיעים ילדים מהגן לראות אותה, אח שלי בנה במרפסת את פרויקט הסיום שלו בעיצוב.
זה מדהים כמה זיכרונות משמעותיים יש מהגזוזטרה ( בלשון חז"ל ), שהיו חלק מעיצוב הזהות שלי.
והיום, היכן פוגשת אותנו המרפסת? בתקופה בה המציאות טרפה את כל הקלפים, בה תחושת אי הוודאות מסתירה את הידוע והמוכר, בנקודת זמן שנאלצנו לחשב מסלול מחדש ולהוסיף עוד מיומנויות וידע לארגז הכלים המקצועי והאישי שלנו.
בתווך בין הפנים לחוץ יצרנו מציאות חדשה. יצאנו למרפסת לשחק עם הילדים (במקום הגינה הציבורית, ), לאכול, להשתזף ( במקום הים או הבריכה ), למחוא כפיים ( כוחות הביטחון וההצלה, רופאות ורופאים, אחיות ואחים…) להדליק נרות זיכרון, לעמוד בצפירה, להביע עמדה כנגד ובעד ( כבר לא בכיכר או במצעד ).
המקום הזה היה החיבור לאנשים, לבחוץ, הראנו שאנחנו עדין נוכחים. שגם אם אסור לצאת ואנחנו מסתירים חצי פנים ולא מחבקים ונוגעים, אנחנו כאן לא נעלמנו.
כמו שכולנו יודעים, המציאות השתנתה ונאלצנו להשתנות יחד איתה, לראות דברים אחרת.
ללמוד את ההווה, ליצור את העתיד
במרחב בו נדרשנו להיות, 100 מ 500 מ', מסיכות על הפנים וכפפות על הידיים. חיבוק עם המרפק היה הכי קרוב לדבר האמיתי.
במרחב המצומצם הזה, הפכנו את המרפסת לפארק, לגינה ציבורית, לבריכה וחוף ים וטיול מחנאות
( הורים בנו אוהל במרפסת במקום על חוף הכנרת ), אולם קונצרטים אולי אפילו סוג של קיסריה.
מה עשינו ? למדנו את ההווה, השתמשנו במשאבים פנימיים ( יצירתיות, התמדה…) ובמשאבים חיצוניים ( מרפסת, משפחה, חברים ) ויצרנו מציאות חדשה, מותאמת לצרכים שלנו ולמי שמסביבנו.
את אותו תהליך, את אותה חשיבה אפשר לקחת לכל מעגל חיים- משפחתי, זוגי  ( הייתי בבליידיט על ספסל עם קפה בתרמוס ושקית עוגיות ), עבודה ושעות הפנאי- ספורט למשל.
חשוב לעצור, לקחת צעד אחורה ולהרחיב את נקודת המבט על המציאות לראות שיש אפשרויות נוספות לפחות כדי להרחיב את הסגר הפנימי שלנו.
תזכרו, זה לא קסם ולא קורה ביום אחד. זה תהליך ששווה וחשוב לאמץ גם בשיגרה.
• למי שאין מרפסת שיחשוב, איזה חדר או מרחב תפסו מקום מרכזי וחשוב בתקופה הזו.
מרפסת מול מרפסת
אל בוקר טוב פורצת
שלום וד"ש פורשת
זו עיר של מרפסות
מרפסות- יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי
מילים: ע. הלל